בת שבע דגן

עבורי בת שבע היתה יצוג של אדם שעורר בי אימה ופליאה גם יחד. הפעם הראשונה שראיתי אותה היתה לפני כחמש עשרה שנים בסופר השכונתי במרכז. זה היה ליד מקרר הגבינות כשהושיטה ידה למוצר חלב כלשהו והמספר הברור והעז נחשף משרוולה. לא התאפקתי ושאלתי אותה על פשרו ועל זהותה. לא זכרתי את שמה ולא היה המשך לאותו מפגש מספר שנים. בת שבע היתה עצמאית אז ועשתה את קניותיה בגפה. השנים הללו של הנתק הן החמצה עבורי. אבל הגורל זימן אותנו שוב לפרויקט החינוכי שאליו נרתמתי. יד מכוונת היתה בדבר.

בת שבע נהיתה שכנה שהייתי מגיע לבקרה אחת לכמה שבועות לעיתים בתיאום ולעיתים שלא. הייתי צופה עמה בטלוויזיה ומלווה אותה בארוחת הערב בסלון כשעוזרתה בשנים האחרונות, מנסורה, היתה ברקע.

החפץ לקורא את קורותיה המרתקים של בת שבע יכול לקרוא ברשת את כולם ולהתחקות אחר תחנות חייה: ספריה, שיריה וכיוצ"ב. זו לא מטרת כתיבתי. 

אני כותב על שזכיתי להכיר אישה עזה, מחושבת, מפוכחת, עירנית, חכמה מאד, יצירתית, שהשואה צבעה את חייה אך לא היא לבדה. היו לה צבעים אחרים ותוכניות אחרות עבור עצמה. היא לא ראתה את עצמה קורבן טוטלי. היא התחתנה, הביאה ילדים, עסקה בפסיכולוגיה ובחינוך ודהרה קדימה לממש את כל מעלותיה וסגולותיה. השואה היתה רכיב אחד מן הביוגרפיה שלה.

בשבוע האחרון הלכה לעולמה. ראיתיה לאחרונה בחודש הראשון של המלחמה.